|
גישה זו מבוססת על ההנחה, שרוב הבעיות הפסיכולוגיות נוצרות על רקע הקשרו המשפחתי והחברתי של האדם, ולכן תוכלנה למצוא את פתרונן על-ידי שינוי היחסים וההתנהגות של בני המשפחה .גישה זו רואה את המשפחה כמערכת המשפיעה על כל אחד מחבריה, ומושפעת הדדית על ידי כל אחד ממרכיביה.
כוחה של המשפחה הוא ביחסים רגשיים משמעותיים המתקיימים בין חבריה. היחסים הרגשיים עשויים להיטיב על קושי של אחד מבני המשפחה, או, חלילה, להרע אותו. לעיתים מתקשים בני המשפחה להתמודד עם קונפליקטים בצורה עניינית בגלל התייחסות רגשית מוגזמת. פיטורין, מחלה, ליקוי או קושי אצל אחד מבני המשפחה, משפיעים על כל בני המשפחה האחרים, על האווירה המשפחתית, ועל היחסים המשפחתיים והזוגיים.
טיפול משפחתי מנסה לשקף לבני המשפחה את תפקידו של כל אחד מהם, את היחסים ההדדיים והאווירה המשפחתית, ולבחון מתוך כך, את החלקים הבריאים והלא בריאים במשפחה, על מנת לאפשר תפקוד תקין גם בתנאי לחץ ומשבר.
ביטוי קיצוני להשלכות ההדדיות בתוך המערכת המשפחתית, מתגלה כאשר דפוס יחסים פתולוגי לא פתור בין ההורים, עלול להפוך את אחד הילדים ל"בעיה", ל"שעיר לעזאזל" או ל"נושא הסימפטום": הילד עלול לפתח בעיה פיזית או נפשית, כדי למקד בו את תשומת הלב של ההורים, ובכך להסיט את תשומת ליבם מהבעיות ביניהם- לבעיות שלו.
כאשר ילד במשפחה מגלה צרכים מיוחדים, ההורים מתגייסים, ובצדק, לעשות כל מה שניתן על מנת לטפל בבעיה. אולם, מי מטפל בהורים? מי מקשיב לתסכוליהם ולקשייהם? מי נותן מקום לתחושת האשמה (הבלתי מוצדקת) שחש הורה הכועס על כך שחייו הפרטיים נלקחו ממנו? מהו מקומו של "הילד הבריא" במשפחה? כיצד ניתן לקיים אוירה משפחתית תקינה נוכח קשיים של אחד מבני המשפחה?
בנוסף, בטיפול משפחתי נכון יש לתת את הדעת גם לילד ה"מוצלח" ו"הטוב" של המשפחה, זה שכמעט מגדל את עצמו לבד, מאחר והוריו עסוקים בטיפול בילד "הבעייתי". "הילד הטוב" של המשפחה אמור להדאיג את המטפל לא פחות מאחיו ה"בעייתי", שממילא גוזל את מירב תשומת הלב המשפחתית.
|
